כותרות TheMarker >
    ';

    זכרונות מאז ומעכשיו ?

    מה שהגוף זוכר , מה שהנשמה לא שוכחת , מה שהלב...

    0

    על אלו אני בוכייה

    5 תגובות   יום שני, 9/4/18, 20:21

    מראה פסטורלי שקט, מראה כל כך תרבותי סימטרי,

    שורות ארוכות ארוכות ומעוצבות בצורת קרונות רכבת. רק מגיניי דויד על הקרונות

    רומזים ואומרים...

    "לא - לא, איננו אמנות, איננו שקטים. - קול דמי אחים יהודים הטמונים מתחת לאבנים הגדולות, זועקים וצועקים בדממה".

    זהו קבר אחים גדול לחלק מקורבנות הפוגרום הנורא שהתקיים בעיר יאשי ,רומניה, בקיץ, יוני 1941.

    פוגרום שהיה מתוזמן ומתכונן ע"י שלטונות רומניה ובוצע ע"י הז'נדרמים (כוחות הביטחון) הרומנים, בתמיכת ובעזרה של הנאצים הגרמנים, שכבר היו אז ברומניה (מכוח ברית בין רומניה לגרמניה) .

    הניגוד בין בית העלמין השקט והנקי לבין "הרעש" של הקורבנות זעק לשמיים.

    כי אני זוכרת את אבא (ששרד את המאורעות הנוראים ) והרבה לספר את קורותיו בפוגרום בעיר בעיר יאשי שברומניה, עיר הולדתו.

    אותו יום בסוף חודש יוני שנת 1941, ביום זה אספו את יהודי העיר לחצר ה"קסטורה" (מנהלת המשטרה), בתואנות שווא שהם 'מורדים' ו'מרגלים' ועוזרים למטוסי האויב באיתותי פנסים.

    התיאורים של אותו יום נורא ליוו אותי ואת כל המשפחה, כמעט בכל ימי חיי, ואבא שלי הרבה לתאר ולספר איך הובלו היהודים למשטרה בליווי מכות של קתות רובים ומקלות, יריקות וקללות של המונים.

    ובחצר המשטרה אלפים נפצעו, נהרגו ונדרסו והגרוע מכל עוד חיכה לאלה ששרדו את היום. הם הובלו לתחנת הרכבת והועמסו על קרונות משא לבהמות או קרונות להובלת חומרים כימיים. בצפיפות בלתי אנושית, כאשר הקרונות מעלים אדים בחום הקיץ ומדיפים צחנה נוראית.

    הדלתות ננעלו היטב והחלונות הקטנים שהיו, נאטמו, ובכל קרון הועמסו המוני אדם. וכך החל המסע לשום מקום.

    הקרונות נעו על פני המסילה הלוך ושוב, ללא אוויר, ללא אוכל והכי גרוע ללא מים. מסע של 'רכבת מוות' חסרת יעד.

    המתים, הגוססים והחיים נותרו ביחד בקרון.

    סבלם של הכלואים לא ניתן לתיאור וקשה עוד יותר לתאר את צורות המוות בהם התנסו. הרבה נחנקו מחוסר אוויר והתייבשות.

    והעיקר הצחנה הנוראה והבלתי נסבלת עקב התפוררות מהירה של הגוויות בחום הרב ששרר בקרון והגזים שנפלטו מהם.

    מעטים מאוד שרדו את התופת הזו ואבי היה ביניהם. אלו שלא שרדו - נקברו בקברי אחים לצדי הדרך והקבר הגדול מכולם, הנה הוא פה בתמונה לנגד עיניי.

    על קיר גדול בבית העלמין, חקוקה כתובת באותיות גדולות "על אלו אני בוכייה"

     

     

    ''

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/4/18 11:36:
      נינה יקרה יום אחרי יום השואה קראתי את הכתבה שלך, ראיתי את התמונות והדמעות זלגו מעיני. הניחומים שלנו צריכים להיות בבנית ישראל שלנו. חכמה חזקה ועוצמתית . אינני איש ליכוד ואיני מחבב את נתניהו ואולם משפט שאמר בערב יום השואה נחרט בזכרוני לנצח "העולם לא השתנה, אנחנו השתננו" ואכן אני יודע זאת משרותי כקצין קרבי בצה"ל. יום עצמאות שמח ושיהייה רק טוב למדינה הנפלאה ולנו. גידי.
        12/4/18 01:41:

      סיפורי השואה המזוויעים, אשר בינת אדם לא תשוער, חייבת לקבל ביטוי כדי שלא נשכח. ומסרים אלה יועברו לדורות הבאים.

        11/4/18 10:37:
      לזכור ולא לשכוח. וגם אין לנו ארץ אחרת.
        10/4/18 20:01:
      על אלו אני בוכייה.
      חשוב לזכור ולהזכיר.

      ארכיון

      פרופיל

      רחל ורדי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין