18.5.2017

סיפור על מחויבות, אופטימיות, ואיש אחד שלא אומר "אני"
ד"ר מייקל בן-אלי, פרויקט "ואדי עתיר"

http://www.nomikan.com/?p=1346   English version

בשני הפוסטים האחרונים נגעתי ברפיון הידיים שתוקף אותי מול הרוע והאווילות בעולם. על רקע זה הערצתי נתונה לפועלים טוב בעולמנו. והנה בשבוע שעבר פגשנו את עבודתו של איש כזה - ד"ר מיכאל בן-אלי, שיזם והקים (לא לבד) את "פרויקט ואדי עתיר", המשמש מודל לשינוי לעֶבר קהילה בת-קיימא, וצפוי לשנות את איכות חייהם של רבים מתושבי הנגב. בהיותו מודל מוצלח, השאיפה, שכבר קורמת עור וגידים, היא ל"יצא" אותו לעולם כולו.

הבדואים קוראים לו ד"ר מייקל, כך הוא נקרא בכל העולם – דוקטור מייקל בן-אלי. בתעודת הזהות כתוב: מיכאל בן-אלי. בשבילנו הוא מיקי. מיקי למד ארכיטקטורה  AA-School , בלונדון. את הדוקטורט שלו קיבל במכון לקיברנטיקה באוניברסיטת ברונל בהנחיות של פרופסור גורדון פאסק.  
https://en.wikipedia.org/wiki/Gordon_Pask
בהמשך היה תלמידו ושותפו לעבודה של הארכיטקט המהנדס הנודע באקמינסטר פולר ((Buckminster Fuller שהקדיש את חייו לסייע לאנושות כאינדיבידואל, באופן כזה שמדינות וחברות וארגונים גדולים אינם מסוגלים לעשות מסיבות כלכליות ופוליטיות.   
https://en.wikipedia.org/wiki/Buckminster_Fuller

מיקי עבד שנים רבות בבנק העולמי, כיועץ לפרויקטים של קַיָּימוּת ( (sustainabilityבכל העולם, ורכש ניסיון רב בנושא, שקיבל הכרה הולכת וגוברת בחשיבותו להמשך קיומה של האנושות על פני כדור הארץ. עם הזמן התפתחה בו אי נחת מההגדרה המקובלת של "קיימות", ומהבנת הקושי ביישום דווקא בעבודה עם ארגונים גדולים, בינלאומיים, שעם כל הכוונות הטובות, הם מסורבלים ומורכבים ומתקשים ביישום חדשנית רדיקלית. הפרויקטים התמקדו בנושאים ספציפיים כמו – מים, אנרגיה, בני אדם... אבל היה צורך בפיתוח גישה כוללנית לכל המרכיבים היוצרים את ה"קיימות".

בשנת 2007, פרש ד"ר מייקל בן-אלי מעבודתו והקים את המעבדה הבינלאומית לקיימות (The Sustainability Laboratory) בניו-יורק.

הייחודיות של המעבדה היא בשילוב 3 גישות:
1. ראיה מערכתית, שימת דגש על החיבורים הפנימיים, ועבודה לקראת מימוש החזון, בניגוד לדרך המקובלת של התמקדות בבעיות, דרך שחוסמת ההתקדמות.
2. התמקדות בתיאוריה של תהליכי שינוי. המעבר לצורת חיים בת קיימא על פני כדור הארץ דורש שינוי שאין לו תקדים. לא קיים ספר הוראות לניהול כדור הארץ, וצריך לעשות ניסיונות, יצירתיים. לא ניתן להסתפק בשינוי של מרכיבים בתוך המערכת הקיימת. נדרש שינוי רדיקלי, של המערכת עצמה. 3. הגדרה חדשה ומעשית של המושג – "קיימות", שתתבסס על יחסי גומלין בין אוכלוסייה לסביבה – וכך הגדיר ד"ר מייקל בן-אלי את המושג "קיימות":
שיווי משקל דינאמי בתהליך האינטראקציה בין אוכלוסייה לבין יכולת הנשיאה של הסביבה, כך שאוכלוסייה מתפתחת עד לכדי ביטוי מלוא הפוטנציאל שלה מבלי להשפיע באופן שלילי ובלתי-הפיך על יכולת הנשיאה של הסביבה עליה היא נסמכת.

 5 עקרונות הליבה של תיאורית הקיימות:
1. התחום החומרי - יש להגביל אנטרופיה ככל האפשר ולוודא כי הזרימה של משאבים, דרך ובתוך הכלכלה, כמעט ואיננה פוחתת, עד כמה שחוקי הפיסיקה מתירים זאת.
2. התחום הכלכלי - יש לאמץ צורת תימחור ומערכת חשבונאית הולמת להנחיית הכלכלה, המותאמת באופן מלא  עם התהליכים הסביבתיים העולמיים,  ומשקפת תמחור אמיתי וכוללני של הביוספרה.
3. תחום החיים - יש לוודא שהגִיוּון החיוני של כל צורות החיים בביוספרה יישמר.
4. התחום החברתי - יש לבטא במלואם את דרגות החירות ואת פוטנציאל המימוש העצמי של כל בני האדם מבלי שאף פרט או קבוצה ישפיעו לרעה על האחרים.
5. התחום הרוחני - הכרה ברצף האחיד והדינאמי של מסתורין, חכמה, אהבה, אנרגיה וחומר אשר מגשר בין קצוות היקום לבין מערכת השמש, כדור הארץ והביוספרה שלו, כולל את כל בני האדם, על המערכות המטבוליות שלנו והשלוחות הטכנולוגיות המוחצנות שלהן – וגילום הכרה זו באתיקה אוניברסאלית להכוונת התנהגות בני האדם.

נראה אוטופי לחלוטין? אז זהו, שלא. העקרונות האלו מיושמים, ובהצלחה רבה, כאן, אצלנו, בארץ, בנגב ב"פרויקט ואדי עתיר" – שם הקימו מיקי ושותפיו, עליהם מיד נרחיב את הדיבור, פרויקט שהוא יוזמה פורצת דרך של קהילה בדואית בנגב שמקימה חווה בת-קיימא לדוגמא אשר משלבת ערכים, ידע, וניסיון בדואים מסורתיים עם הגישה הייחודית לפיתוח של המעבדה לקיימות - http://projectwadiattir.com/

וכך, בשבוע שעבר, ביום שישי, הדרמנו לנגב, חבורה סקרנית, לראות במו עינינו את הפרויקט הדגל של המעבדה. ביום הקודם הציג מיקי את הפרויקט בפני הנשיא ריבלין וקבוצת יזמים, במשכן הנשיא בירושלים.  

 הנשיא ריבלין, ד"ר מייקל בן-אלי יושב, מאחוריו עומד ד"ר מוחמד אלנבארי

פרויקט ואדי עתיר נמצא סמוך לעיר הבדואית חוּרָה. מיקי הכיר את השטח ממסעות הניווטים בקורס קצינים בצה"ל. באחד הביקורים בשנת 2007, הזדעזע ממצבם של הבדואים שחיים באזור. הוא חָבַר לראש מועצת חוּרָה, ד"ר (כימיה אורגנית) מוחמד אלנבארי, ויחד התחילו לקדם את הרעיון.
"יחד" הוא אחד מעקרונות הקיימות של המעבדה. ומסתבר שבחברה הבדואית השבטית, החמולתית, קשה מאד להשיג את ה"יחד". זאת אחת הסיבות לכך שהפרויקט הוקם בשטח סמוך לעיר חוּרָה, אבל אינו שייך לה או לאף לא אחד מהשבטים והמשפחות, כך שיהיה שטח ניטרלי, ללא בעלות, וניתן יהיה לבנות אותו בצורת קואופרטיב.

בתמונה למעלה, ד"ר מיכאל בן-אלי וד"ר מוחמד אלנבארי מספרים על הפרויקט במרכז המבקרים

אנחנו פוגשים את ד"ר מוחמד אלנבארי, ואת יוניס אלנבארי, מנהל בפרויקט. יוניס מרחיב דיבור על ההזדמנות האישית שניתנה לכל אחד מהם: "אל תשאלו מה עשיתם למקום, הוא אומר, תשאלו – מה המקום עשה לכם?" העברית של יוניס, ללא דופי, מעולה, כמו של ד"ר מוחמד אלנבארי,  כמו של שאר האנשים שפגשנו באותו יום. "העברית שלי הייתה הרבה יותר דלילה לפני כמה שנים", אומר יוניס, שמחזיק היום בתואר אקדמי במנהל ציבורי ופעיל בעמותות ובפורומים שונים לקידום חברתי, "מייקל לא "המציא אותנו", מייקל חשף משהו שהיה בתוך כל אחד מאיתנו ונתן לנו הזדמנות להתפתח". ההתפתחות האישית מושקעת בחזרה בפרויקט, ומחלחלת ליישובים הבדואים שבאים ללמוד בחווה הניסיונית.

 יוניס אלנבארי מספר על פרויקט ואדי עתיר

תקופת הנוודות של שבט הבדואים הסתיימה זה מכבר. הרעיונות בבסיס החזון של המעבדה – ראיה מערכתית של צרכי כל הקהילה, שילוב נשים, עבודה בשותפויות – כל אלה מחלחלים לתרבות הבדואית, ותמוכים בעיצובה מחדש כחברה של יושבי קבע בערים, במאה העשרים ואחת.
אנחנו פוגשים גם את גאדיר האני, מרכזת אדמיניסטרטיבית, ואת לינה אלעטעונה, מהנדסת כימיה ובעלת ותואר שני במנהל עסקים, ומנהלת התפעול והמחלבה. אכן, שיתוף נשים.

 
גולת הכותרת של הביקור היא היציאה לשטח. בפרויקט מספר ענפים – דירים (עיזים וכבשים), מחלבה, מערכת לטיפול בשפכים, מתחם להכנת קומפוסט, שדה לצמחי מרפא, קו של מוצרי קוסמטיקה מעולים, שדה לירקות אותנטיים (שהזרעים שלהם נאספו ממשפחות ששמרו את הזרעים עוד לפני תקופת שדות הסופרמרקטים), שטח מרעה, מטע זיתים, וחורש עצים. מערכת קליטת אנרגיה סולרית נמצאת בהקמה הימים אלו.

מראה משובב נפש - חורש עצים הצעיר בתוך המדבר. השטח היבש והצחיח מסביב מדגיש את ירקות העצים, וכל השינוי המדהים הזה בהשקעה לא גדולה, ממש בזול. את מיזם שיקום המערך האקולוגי מוביל ד"ר סטפאן ליו מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שהתלהבותו מדביקה אותנו. המיזם משלב פעילויות לטיוב הקרקע, אגירת מי גשמים, והעשרת גיוון החי והצומח באתר, והינו דוגמה לגישה כוללנית למאבק בתהליכי מידבור. הוא מתחיל מעיבוד האדמה ל"קצירה" נכונה של מי גשם, מעטים ככל שיהיו. אדמת הלס עובדה בגדודיות, מעין תלמים ותלוליות ארוכים, אשר "לכדו" את מי הגשמים. בתוך מספר שנים גדלו העצים, פרחים החלו לפרוח, חרקים מעופפים ומבקרים את הפרחים, זוחלים הגיעו ובעקבותיהם בעלי כנף ובעלי חיים – המדבר התעורר לחיים.

ד"ר סטפאן ליו מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב,

בעלון שניתן לנו אני קוראת "הקמת פרויקט ואדי עתיר נתמכת על ידי שותפות רחבה הכוללת קונסורציום ממשלתי בהנהגת משרד החקלאות ופיתוח הכפר ובהשתתפות המשרד לפיתוח הנגב והגליל, משרד האוצר והרשות לפיתוח כלכלי במגזר המיעוטים. כמו גם ב USA – JNF, חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, קיבוצים, ארגונים בלתי ממשלתיים, חברות הסקטור הפרטים, קרנות ותורמים פרטיים". קואליציית ארגונים מרשימה, שאני יכולה לנחש כמה עבודה הושקעה ברתימתו של כל אחד מהחברים בו לפרויקט ואדי עתיר.

חשוב לדעת - השלבים הראשונים של הפרויקט התאפשרו על ידי תורמים פרטיים שאכפת להם...
"ביחד", אמונה, נחישות, סבלנות, אופטימיות.
ואני שמה לב שמיקי לעולם אינו אומר "אני", אלא "אנחנו" ובכל פעם שהוא מספר הצלחה עולה חיוך מופתע על פניו. הוא עדיין מופתע, ואני - הרבה יותר ממנו, אפשר לעשות טוב בעולם.
עובדה!!!

נ.ב.

בשנת 2016, זכה ד"ר מיקי בן-אלי בפרס מפעל חיים והוכנס ל"היכל התהילה" של התעשיה הירוקה הבינלאומית, בארצות הברית. 

©

www.nomikan.com

a link to the English version: http://www.nomikan.com/?p=1321

ובעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות איבה, אני עדיין נדרשת ל"יום השואה... וכן, יש קשר בין הדברים. 

30.4.2017

האם אני "דוֹר שֵני"? טוּר לא אופטימי, ואולי כן?...

הערה: בתחתית הדף, לינק לפוסט מתורגם לאנגלית, לבקשת חברים רבים

אנחנו מסבים לשולחן ערוך למופת, יחד עם חברים של חברים, אוכל טעים ושיחה מרתקת. כולנו בעשור השביעי של חיינו. חברתי המארחת, שהניחה מאחוריה קריירה מוצלחת, היא אשת חברה מעשית, מלאת חיים וחייכנית. השיחה מתגלגלת לברלין. חברתי מספרת כי עמדה בפתח מוזיאון היהודי בברלין, ולפתע פרצה בבכי תמרורים בלתי נשלט. למוזיאון לא נכנסה. התופעה חזרה גם כשביקרה באנדרטת השואה בברלין. "ואז", היא אומרת "לתדהמתי, בפעם הראשונה בחיי הבנתי שאני "דור שני" ופניתי לעזרה ב"עמך". שתי חברות נוספות היושבות איתנו ליד השולחן הצטרפו אליה ל"עמך", גם הן גילו שהן "דור שני".
אני מתבלבלת. ל"עמך" הולכים זקנים שהיו "שם", לא סבתות מטופחות בנות בלי גיל.
סבא שלי למשל, יצחק איזידור רובינשטיין, לא הלך ל"עמך". הוא הסתפק בנישוק נכדיו על עיניהם ומלמול "זיסק'לה ודבש'לה" ו"הריבית שלי". אז סבא שלי היה זקן בן חמישים וארבע כשעלה ארצה עם אבי ושלוש אחיותיו בשנת 1946. ישיש מופלג ובא בימים שידע לקרוא עברית על בוריה, בניגון הונגרי כבד שרכש ב"חִֵידֶר" של ילדותו ובבית הכנסת של בגרותו. סבי לא הבין מילה ממה שקרא ואני לא הבנתי מילה ממה שהוא קרא באוזני  (הסיפור "כושי ונושי" מתוך ספר הילדים "גן – גני") אבל אהבתי את המנגינה. סבי, אגב, חבש כיפה, והניח תפילין כל בוקר למרות שכבר לא האמין באלוהים שבכלל לא התערב כשלקחו למשרפות את אשתו ושלושת ילדיו הקטנים. "ענין של הרגל" אמר, "אלוהים".
אני "מסמנת" לעצמי את השיחה אצל חברתי, ומניחה אותה בצד. יודעת שהיא פועלת שם, בעומק.

ביום השואה האחרון, בעקבות טור שפרסמתי – "אדריכלות הזיכרון לשואה", אני מתחילה לחשוב. זה קורה לי שקודם אני כותבת, ואחר כך חושבת.
http://www.nomikan.com/?p=1187

ומה שאני חושבת הוא – האם אני "דור שני"?
הורי,  דודותיי, דודי, חבריהם, משפחתי המורחבת, כולם היו ניצולי שואה מהונגריה. חבורה שמחה ועליזה עם הומור מושחז, אוכל דשן, עוגות מתוקות, מסיבות וריקודים. גדלתי בבית שמח, השואה לא דוברה, אך גם לא הוסתרה. סיפורים לא סופרו, אבל בערב ליל הסדר אבי היה מספר על "יציאת מצריים של ימינו", מחנות העבודה, ההצלה והעליה ארצה.
יותר מזה אמי לא הרשתה. 

 
לפני כעשרים שנה, בשנות ארבעים לחיי, לחיי הפקתי וביימתי סרט דוקומנטרי על משפחתי כניצולי שואה - "יהודי מהונגריה".  https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8
בארצות הברית שינו המפיצים את שמו של הסרט ל - Triumph of Survival""
הסרט נפתח בסצנה יפהפייה של אבי לבן השיער, בן השבעים וחמש, רוכב על סוס. שזה כל העניין עצמו, להישאר על הסוס! חברי נדהמו כשצפו בסרט. הם הכירו את הורי, ואותי - עליזה וצחקנית כפי שהייתי - מעולם לא חשבו שמשפחתי קשורה ל"שואה". גם אני לא חשבתי שאני "דור שני". ובכל זאת, אחרי ה"שיחה ההיא" אני בודקת את עצמי, ותוהה אם כמה תפיסות יסוד שלי הן סימני "דור שני" או פשוט מפוכחות ריאליסטית.

ברגע הנורא והאיום ההוא, כשעמדתי מול גופתו של המנוח שלי, שנטל חייו בידיו, אמרתי לעצמי – בחיים קורים אסונות כאלו, הרֵי אני יודעת, אנשים מאבדים את כל עולמם ברגע, בשבריר שניה. זה לא היה אמור לקרות בחיים שלי אבל הנה, זה קרה. המשפחה שלי שרדה את השואה וקיימה חיים מלאים ומאושרים, ילדי ואני נוכל לשרוד את האסון הזה ולמצוא את מקומנו הנכון בחיים.
וכך היה.

בשנים האחרונות כולי פליאה על הפליאה והתדהמה של העולם בשל מעשי הטבח האיומים והנוראים שנעשים במקומות שונים על פני כדור הארץ, כולל סוריה, שכנתנו האומללה. על מה המהומה? הרֵי מאז ומעולם ברור היה כי מעשים כאלו יתכנו. היו ויהיו. הטבע האנושי.

מאז חוּבַּר לו העולם יחדיו ברשתות כבישים, רכבות, נתיבי אוויר, דרכי ים, ורשתות אינטרנט הסמויות מן העין, אני חרדה לגורלו יותר מתמיד. דווקא החיבור הזה מפחיד אותי, בגלל "אֵפֵקְט הַפַּרְפַּר" - ביטוי מתחום תורת הכאוס הממחיש מצב של "תלות רגישה בתנאי ההתחלה", לפיו שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית לא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הזמן הארוך. .. "מטאורולוג אחד העיר כי אם התאוריה נכונה, נפנוף אחד של כנפי פרפר עשוי לשנות את מהלך מזג האוויר לנצח". (ויקיפדיה).
אני חושבת על משק כנפיהם האדירות של כמה פרפרי ענק העומדים בראש מעצמות גרעיניות בימינו... במקביל להשתכללות יכולתו של אדם אחד לגרום נזק אדיר, יחד עם עלייתה של תרבות השנאה בעולם... ואני מגלה כי בתוכי קיימת ידיעה ברורה שיום אחד קטסטרופה עולמית תתרחש, אדם יכול להישאר פתאום עירום, ללא כלום.

בתמונות למעלה - כמה "פרפרי ענק של ימינו"

(קריקטורה של נשיא צפון קוריאה  - הקריקטוריסט שלמה כהן).

ומשאני מגלה את קיר "השואה" בתוכי אני מבינה את ההד הקשה שמכה בו מדי יום, מול מצעד האיוולת / רוע / אכזריות אנושית בלתי ניתנת לתפיסה. אני חשה את אוזלת היד שלי מול ה"רַע" העצום והנורא הזה. ומעריכה עד בלי די את אלו העושים במלאכת קודש נגד הרוע, אישה / איש כל אחד בדרכו.

 
אִימִי נחנה בחוש הומור סרקסטי מלווה בפסימיות עמוקה. אבי היה טוען כנגדה: "את פסימית" והיא הייתה עונה: "אני לא פסימית, אני ריאלית". וכעת, אני, שתמיד נחשבתי דומה לאבי, תוהה, שמא אחרי מותה של אימי משתקף הלך רוחה הפנימי בתוך רוחי שלי. ופתאום אני חושבת, שעצם ההבטה שלי בפריזמה דרכה אני מתבוננת בעולם מעקרת אותה מעט מכוחה. שכן כאשר אני שוקעת בעצב קיומי על האנושות כולה, עדיין מפעם בי שביב תקווה ש"זה לא באמת ככה" זה רק "הדור שני" שלי רואה את זה "ככה" ולמעשה מתרחשים דברים נהדרים בעולם מדי יום, מעשים טובים, המצאות נפלאות, אמנות, אהבה .... אלא ש"דברים נהדרים" אלו לא תופסים כותרות ראשיות (אז זה אופטימי או פסימי?)

אני חולמת חלום, ובחלומי מתרוממות המצבות בבית הקברות היהודי העתיק בעיר ביטולה אשר במקדוניה, וצועדות לעברי, בשקט, מתקרבות ומאיימות לקבור אותי תחתיהן, וכמעט אני נקברת חיים כאשר מתיG. , מבועת מצעקותיי החנוקות, מעיר אותי משנתי הטרופה, מחבק אותי ואומר: "הכל בסדר, זה רק חלום".
רק חלום.

ועם כל זה, ולכל צרה שלא תבוא - לילדי אני מצווה – היה ותתרחש הקטסטרופה – הימלטו! הימלטו עם נשותיכם וילדיכם!  אל תחפשו אותי, אל תנסו להציל אותי, הצילו נפשותיכם ונפש משפחותיכם, לכו בלי להביט לאחור!

לבקשת חברים רבים - הפוסט תורגם לאנגלית. תרגישו חופשי להעביר לקוראי אנגלית

http://www.nomikan.com/?p=1312

www.nomikan.com